אולי זה סתם כי אני שונה ?

סיפור שכתבתי , כתבתי מעיין הקדמה , אם אתם אוהבים אז אני אמשיך , אשמח לתגובות בונות ^^

תמיד ידעתי שמשהו שונה בי מאחותי הגדולה נראנו תמיד שונות אבל אמא אמרה שאנחנו כמו שתי טיפות מים, לא האמנתי לה. היינו שונות בהכל, אפילו בצבע העיינים, בזמן שלאמא אבא ומאיה היו עיינים כחולות לי היו חומות אמא אמרה שזה כי לסבא שושן ולסבתא רוזה יש עיינים חומות, לא האמנתי לה, הרגשתי אחרת, שונה.
זמזמתי לי את טיקטוק רגע לפני הרגע שישנה את חיי, מופע הסיום של יב'. חלמתי על הרגע הזה כלכך הרבה פעמים והנה הוא פה, הוא הגיע! נכנסתי ורקדתי הכי יפה ומדוייק שיכולתי, עשיתי הכל לפי החזרות של מרינה המורה למודרני, נטע בדיוק התחילה את קטע הסולו שזה קרה, שלושה ערבים רעולי פנים נכנסו לאולם והתחילו לירות לכל עבר כל הבנות רצו לחדרי ההלבשה אבל נטע שקפצה לפירואט, החברה הכי טובה והיחידה שלי לא הספיקה, איבדתי את נטע שלי ברגע כ"כ קצר! לא הספקתי לומר לה שלום והיא נעלמה בתוך שלולית ענקית של דם. זו אשמתי, ידעתי את זה, ידעתי שאת הערב הזה לא אעבור בשלום . שהתעוררתי לא הייתי בבית, הייתי בבית החולים, הייתי מחוברת לכל מיני צינורות ואמא צעקה "היא התעוררה! היא התעוררה! " .

זה נורא קצר אבל לא נורא (:

זה ממש יפה רק חבל שזה ממש ממש ממש קצר ><

תודה , זו הקדמה לסיפור, הפרקים עצמם יהיו ארוכים בהרבה

תודה , אמשיך בהקדם (:

התחלה נחמדה, תמשיכי